خَلِيفَة

ממלא מקום

7:150

وَلَمَّا رَجَعَ مُوسَىٰٓ إِلَىٰ قَوْمِهِۦ غَضْبَٰنَ أَسِفًا قَالَ بِئْسَمَا خَلَفْتُمُونِى مِنۢ بَعْدِىٓ أَعَجِلْتُمْ أَمْرَ رَبِّكُمْ وَأَلْقَى ٱلْأَلْوَاحَ وَأَخَذَ بِرَأْسِ أَخِيهِ يَجُرُّهُۥٓ إِلَيْهِ قَالَ ٱبْنَ أُمَّ إِنَّ ٱلْقَوْمَ ٱسْتَضْعَفُونِى وَكَادُوا۟ يَقْتُلُونَنِى فَلَا تُشْمِتْ بِىَ ٱلْأَعْدَآءَ وَلَا تَجْعَلْنِى مَعَ ٱلْقَوْمِ ٱلظَّٰلِمِينَ

חלופה: אומללה הדרך שבה מילאתם את מקומי אחריי.

ניסוח מחקרי: אומללה הדרך שבה הלכתם בעקבותיי או ירשתם אותי אחריי.

הפועל خَلَفْتُمُونِي מקבל את משה כמושא, ומיד אחריו מופיע במפורש مِن بَعْدِي, ״אחריי״. לכן הוא חושף את פעולת המשפחה כהליכה בעקבות אדם או ירושה שלו ברצף. ״ממלא מקום״ אינו יכול להתרחב אל הפועל הזה באופן קומפוזיציוני בלי להמציא משרה מואצלת. ב־7:142, ציוויו הנפרד של משה ٱخْلُفْنِي فِي قَوْمِي מספק מתוך ההקשר את מינויו של אהרן; גם 24:55 מאשר ירושה ברצף באמצעות השוואת המאוחרים לאלה שקדמו להם.